בני עטרות – וילהלמה

המושב הוקם בשנת 1948 על שטחי מושבת הטמפלרים ליד לוד, שהוקמה בשנת 1902 ונקראה וילהלמה – חמדיה, ע"ש הקייזר וילהלם השני והסולטאן התורכי עבדול חמיד השני. במושבה וילהלמה כמו ברוב המושבות הטמפלריות, נבנו שני רחובות ראשיים החוצים זה את זה ויוצרים צורת צלב, עליו נבנה המרכז הציבורי – בית המרזח, בית הספר ובית העם. דרך אחת, באורך של 1,200 מטר, נמשכה מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומשני צדיה ניטעו אקליפטוסים ונבנו בתי המושבה, 26 בתים בכל צד. הדרך השנייה, שחצתה את הראשונה באמצעה, קישרה את וילהלמה ליישובים הסמוכים. בחלקו האחורי של כל בית הייתה חלקת אדמה ברוחב 45 מטר ובאורך 250 מטר. הבתים נראו כבתי האיכרים בכפרים הגרמניים, בתוספת התאמות לאקלים הים תיכוני, כמו המרזבים שנבנו לאורך הקירות וניקזו את המים אל המרתף. מאחורי הבתים נבנו רפתות גדולות מאבן. מעל החלונות נבנו קשתות ואת תריסי העץ החזיקו ה"מנטש'לעך" – תופסנים דמויי אדם שיובאו מגרמניה ושימשו על פי האגדה כקוד המודיע למאהב אם הגבר בבית (המנטש'עלה זקוף) או שהשטח פנוי (המנטש'עלה מרכין ראש).

עד לעלייתה של התנועה הנאצית לשלטון בגרמניה, שמרו הטמפלרים על יחסי שכנות ומסחר שלווים יחסית עם שכניהם היהודים והערבים. עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון החלה גרמניה לפעול למען הגברת התמיכה במפלגה הנאצית בקרב הגרמנים בארץ ישראל: בני הנוער הטמפלרים נשלחו למחנות קיץ בגרמניה, וב-1937 היו רובם חברים בתנועת הנוער הנאצית "היטלר יוגנד". דגלים עם צלבי קרס התנוססו בחלק מהמושבות, וחלק מהתושבים אף התגייס לצבא הגרמני. בהתאם לכך נפגעו יחסי הטמפלרים עם האוכלוסייה היהודית; כך למשל הכריזו מוסדות היישוב הציוני חרם על תוצרת החלב של הטמפלרים.

משפרצה מלחמת העולם השנייה עזבו כ-400 מהם את הארץ. את הנותרים קיבצו הבריטים בתנאי מעצר בווילהלמה ובבית לחם הגלילית. מאוחר יותר גורשו בידי כוחות המנדט הבריטי לאוסטרליה ולגרמניה. אחרי המלחמה לא חזרו לארץ.

המושבה נכבשה ע"י צה"ל במלחמת העצמאות, במבצע "דני" (לכבוש לוד ורמלה) ביולי 1948 ובאוגוסט הגיעו להתיישבות במקום, ראשוני בני עטרות.