בן – שמן (כפר הנוער)

כפר הנוער בן-שמן הוא כפר חינוכי ייחודי במינו ובו בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי מתקדם, הפועלים באווירה כפרית מיוחדת. המוסד החינוכי כולל בית ספר יסודי ובית ספר תיכון כפרי שש-שנתי עם פנימיות. המשק החקלאי כולל גן זואולוגי, גן נוי, חממה, גידולי שדה (בעל ושלחין), רפת, לול, דיר ומוסך חקלאי.

zoo בן שמן

הגן הזואולוגי הנו פינת חמד בכפר המשמש לפרוייקטים לימודיים ומהווה מקור משיכה למבקרים רבים. הייחודיות של הגן היא בעובדה שהחניכים המתגוררים בכפר הם שמפעילים אותו. בגן גדלים מינים רבים של בעלי חיים מכל הסדרות: יונקים, זוחלים, עופות, דגים וחרקים. הפעילות המוצעת בגן הינה רבה ומגוונת: ליטוף והאכלת חיות, חליבה, רכיבה על פוני, פינות יצירה וסדנאות לקבוצות, מתקני שעשועים ועוד. מלבד פעילות ענפה עם בתי ספר וגני ילדים מהסביבה הגן משמש גם לצורך עבודתה של היחידה הטיפולית של הכפר ושל המועצה האזורית.

מוזיאתר

מוזיאון המופעל על ידי חניכי כפר הנוער. במסגרת הפעילויות המוצעות ניתן לצפות במיצג אור קולי אודות ההיסטוריה של המקום, לצאת לסיורים מודרכים באתר ולבקר במוזיאון בו מוצגים, בין היתר, שני דגמים של מערכת השמש והכוכבים והטלסקופ אותם העניק פרופ' אלברט איינשטיין, מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים, לד"ר זיגפריד להמן, שהיה חברו לספסל הלימודים, שנה לאחר שנוסד הכפר (מספרים שבמלחמת העצמאות, הוצב הטלסקופ על גג ביתו של להמן, והערבים בסביבה חשבו שמדובר בנשק סודי).

בית ארלוזורוב

ע"ש חיים ארלוזורוב אשר עמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בשנות השלושים של המאה ה-20. בתפקידו זה תמך, בין היתר, במפעל עליית הנוער שהוקם ביוזמתן של הנרייטה סאלד ורחה פריאר במטרה להציל ילדים יהודיים מגרמניה הנאצית.

בבוקרו של יום שישי ה-16.6.1933, ביקר ארלוזורוב בכפר הנוער בן שמן יחד עם הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ, מאוהדי המפעל הציוני, כדי לעמוד מקרוב על קליטתם של הילדים מגרמניה. באותו יום לפנות ערב, שעה שטייל על שפת ימה של תל אביב, נורו לעברו מספר יריות והוא נרצח לעיני אשתו סימה. עובדי כפר הנוער, בסיוע ההסתדרות הכללית, אשר בקשו להנציח את זכרו הקימו את בית ארלוזורוב אשר שימש כמועדון וחדר קריאה.

"החצר הפנימית"

בית הספר החקלאי "קריית ספר", נקודת ההתיישבות הראשונה בחבל מודיעין, הוקם בדצמבר 1905 ע"י ישראל בלקינד מאנשי ביל"ו לצורך חינוכם של יתומי פרעות קישינב ברוסיה. בית הספר הוקם על חטיבת קרקע מאדמות חדיתא – בית עריף, שנרכשה שנה קודם לכן (כ-2,330 דונם) ע"י הבנק הציוני "אנגלו פלסטיין קומפני" (אפ"ק) ונרשמה בספריו כ"נחלת בית עריף", משי'ח אל חדג'י, בעל קרקעות ממזרח ללוד.

בראש הגבעה הקימו בלקינד ותלמידיו מבנה חצר רבוע וסגור, בן קומה אחת, שכל פתחי חדריו מופנים כלפי פנים. שער מברזל נבנה בצלע הדרומית, ומעבר צר ברוחב בהמה בצלע הצפונית. התלמידים התגוררו בצלע הצפונית. חדרי הלימוד, ההנהלה, חדר האוכל והמטבח היו בצלע המערבית. בצלע המזרחית שכנו הרפת והלול. בצלע הדרומית הוקמו מחסנים שונים. ב"קריית ספר" למדו בעברית במתכונת הדומה ל"חדר מתוקן". בגלל החובות הכבדים שרבצו על "קריית ספר" נאלץ בלקינד, בשנת 1909, להחזיר את הקרקע והמבנה לקק"ל. במקום הוקמה "חווה להכשרת פועלים לנטיעות" בהנהלת האגרונום יצחק וולקנסקי (וולקני). באותה תקופה נבנתה חצר המשק ("החדשה"), ממזרח ל"חצר הפנימית" ("הישנה"), בסיועו של ברוך כהנא מפלוישטי, רומניה, כפי שמעיד שלט השיש הקבוע בכניסה הראשית לחצר, אשר הקדיש את כל הונו לקק"ל ולבניין מושב בן שמן. בהמשך השתנה יעוד החווה והיא הפכה ל"חוות ניסיונות חקלאיים והכשרת חלוצים". הפועלים התגוררו ב"חצר הפנימית" והתנסו בגידול ירקות, פלחה, מטעים, לול, רפת וכל סוגי הפרנסות החקלאיות שיחד יצרו "משק מעורב". בשנת 1926, עברו להתגורר בחצר עדה פישמן – מימון ובנות "משק הפועלות", שהכשירו את עצמן לעבודות חקלאיות שונות ואף הפעילו משתלת עצי יער וגן ירק. בשנת 1927 קיבל ד"ר זיגפריד להמן את "החצר" והאדמות סביבה והקים את "כפר הנוער בן שמן". מיד באותה שנה נבנתה קומה נוספת על גבי חלק מהצלע המזרחית. בשנות הארבעים נוספה קומה שנייה גם בצלע המערבית. ה"חצר הפנימית" ממשיכה לשמש את הכפר גם כיום. בשנת 2003 התבצעה פעולת שיקום ושימור מקיפה של המבנים, תוך ניסיון לשחזר את החצר ככל שניתן, ולחדש את ימיה כקדם.

 בית החרושת לשמן – "חדיד"

המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש) שעלה לארץ מרוסיה בשנת 1903, היה פעיל ציוני ויזם כלכלי, מחלוצי התעשייה המודרנית בארץ ישראל בתקופת היישוב. וילבוש מצא שתהליך כבישת שמן הזית בבתי הבד בארץ ישראל נעשה בצורה מכאנית על ידי מכבשי עץ, והציע להקים בית חרושת לעצירה משנית של שמן זית מגפת (פסולת הנותרת לאחר עצירת השמן מהזיתים ב"כבישה קרה") ע"י מיצויו בצורה כימית ("כבישה חמה"), ומסבנה שתעבד שמן זה לסבון.

בראשית מאי 1905, קנו וילבוש, בשם חברת המניות "עתיד" ואליהו ברלין, אשר ייצג משקיעים יהודיים בעלי הון מצאריצין (סטאלינגראד / וולגוגרד דהיום) מבנק אפ"ק ("אנגלו פלסטיין קומפני"), חטיבת קרקע של כ- 100 דונם מאדמות חדיתא – בית עריף. לצרכי בית החרושת הוקצו כעשרים דונם ואילו השאר הועד למשקיעים שייצג ברלין. בפברואר 1906 נחנך בית החרושת המודרני הראשון בארץ ישראל לייצור סבון משמן – "חדיד", שהעסיק כ- 50-80 עובדים. עם תחילת הפעלתם של מכבשי ברזל, בחלקם הידראוליים, ושכלול תהליך עצירת השמן פחת אחוז השמן בגפת באופן משמעותי, ייצור שמן מגפת נעשה פחות ופחות כדאי, בחברת "עתיד" נוצרו גירעונות גדולים והמפעל נסגר ובשנת 1915 הושמד כליל עקב שריפה. חברת "עתיד", בעלת המפעל, המשיכה את דרכו בבית חרושת אחר, בחיפה, שהפך במרוצת הימים לבית החרושת "שמן" של היום.